פעם אחר פעם אנו נשאלים ע”י אנשים מחוץ לארגון, וגם על ידי חברים חדשים בארגון ואפילו על ידי מתקדמים, שאמורים לדעת טוב יותר: “מדוע לוחמי הווינג-צון אינם נוטלים חלק בתחרויות?”
בתחרויות זה הכרחי לעמוד בחוקים מסויימים, כדי שהקרבות יהיו באופן יחסי נקיים מפציעות, אחרת אירועים כאלה ייאסרו. אפילו בקרבות “מגע מלא” ובתחרויות של היו.אף.סי. , אשר הביאו לתחום מידה ניכרת של מציאותיות, לתוך אמנויות הלחימה הספורטיביות ותרמו להתפכחות בריאה, אינן יכולות להתקיים ללא חוקים.
סוגי ההתקפות הבאים אסורים בהתאם לחוקי ה יו.אף.סי:
- נגיחה עם הראש (זוהי טכניקה נפוצה ברחוב!).
- מכות לעיניים (מכות ג’אב לעיניים הן אפקטיביות מאוד. לדוגמא, בקרבות קרקע).
- נשיכות (נשיכות מגיעות ממוצאנו כיונקי-על והן אפילו די רווחות בקרב מתאגרפים..).
- משיכת שיער (אפילו ילדים עושים זאת בחצר המשחקים בבי”ס, לא?).
- תחיבת אצבע לכל אחד מחורי הפנים (התנהגות נורמלית בקרב אמיתי).
- התקפת אזור החלציים (התנהגות נורמלית בקרב אמיתי).
- מניפולציות של מפרקים קטנים (לדוגמא אצבע. כיפוף האצבע של היריב אחורה כדי להשתחרר מתפיסה הוא נורמלי).
- חבטות לעמוד השידרה או לאחורי הראש (כל מי שמפנה את גבו חייב לצפות לכך).
- להכות כלפי מטה תוך שימוש בקצה המרפק (חלק מהרפרטואר הנורמלי שלנו לדוגמא אם מתאבק בסגנון חופשי מחפש לתפוס לנו את הרגליים מתחתינו).
- מכות לגרון מכל סוג שהוא, כולל תפיסת קנה – הנשימה (רק לתקיפות לצוואר יש אפקט של עצירת קרב כנגד אויב שיש לו עליונות פיזית עלינו).
- שריטות בציפרניים \ צביטות (אפילו נשים עושות את זה).
- תפיסה של עצם הבריח (גרימת נזק לעצם הבריח היא דרך מקובלת בקונג- פו).
- לבעוט או להכות בברך בראש של יריב שנמצא על הקרקע (זהו השלב החמישי של “הקרב הטקסי” של ימינו ברחוב).
- בעיטה לכלייה עם העקב (מטרה ברורה מאליה על הקרקע).
- לשפד את היריב לקרקע בראש או בצוואר (קורה בכמעט כל הטלה).
- לזרוק את היריב מחוץ לזירה או לאזור המגודר (בקרב אמיתי, היריב מוטל כנגד רדיאטורים או במורד המדרגות).
- לירוק על היריב (נפוץ בקרב טקסי).
- שימוש בשפה משפילה בתוך הזירה (כך מתחיל הקרב הטקסי).
- לתקוף במהלך או בתחילת ההפסקה (קרבות ברחוב ממשיכים עד לסוף המר, ללא הפסקות).
- לתקוף את היריב, כשהוא תחת חסותו של השופט (ברחוב אין שופט שיגן עלינו).
- תקיפת היריב אחרי שהפעמון צילצל לסיום הסיבוב (שם בחוץ אין פעמונים, רק אלו שמצלצלים בתוך ראשך).
- להימנע ממגע עם היריב (התנהגות הגיונית בעולם האמיתי).
- התערבות של צד שלישי (יש לצפות לכך בקרב אמיתי).
הטכניקות האסורות לשימוש בתחרות ספורטיבית הן תמיד האפקטיביות ביותר- בגלל זה הן אסורות!
התקפות אלו בדיוק, והתגובות להן שצריך להתאמן עליהן אם אנו רוצים ללמוד איך להגן על עצמנו שם בחוץ בעולם האמיתי!
פורסט גריפין, אלוף ממ”א, מייעץ להשתמש בדיוק בטכניקות אסורות אלו ובצורה של אגרופי- שרשרת בקרב רחוב:”קרב רחוב…שונה מאוד מלחימה מקצוענית בזירה…עצתי לקרב רחוב היא להכניס את הראש, לשים את הידיים למעלה, לזרוק את האגרופים מהר ככל שתוכל, מכיוון הסנטר שלך לסנטר של היריב, תוך כדי תנועה קדימה. לעולם אל תנוע אחורה, תמיד נוע קדימה! כאשר צימצמת את המרחק אליו ואינך יכול להכות יותר, זרוק מרפקים. כאשר אין לך כבר מקום לזרוק מרפקים, שגר סידרה של נגיחות – ראש.
אגרסיביות עיוורת ותקיפה כזו, היא הדרך הטובה ביותר לנצח קרב- רחוב ואני מדבר מניסיון”.
חוקי תחרות מפרקים אותנו, אנשי ווינג-צון, מנישקנו.
אם היה על לוחם ווינג-צון להילחם בהתאם לחוקים הללו- עם ההסתייגות מאגרופי שרשרת לראש- הוא היה מנוטרל מנשקו באופן מעשי עד לרמה של חוסר- אונים, כיון שעיקר המטרה החשובה שלנו היא תמיד אזור הצוואר של היריב. (למרות שהיא מטרה אסורה בתחרויות).
אני באופן אישי אשתמש באגרופי שרשרת רק כהתקפת- פתע נגד יריב לא- מוכן והייתה לי מידה רבה של הצלחה בכך בעבר. אבל היריב המנוסה, שמכיר את אגרופי השרשרת, ינסה לצלול מתחתם וישתמש בהתקפה של מתאבק חופשי כדי להזיז את רגלינו החוצה ולהפילנו לקרקע. לכן אנו צריכים לשגר מהלומות לגב- הצוואר ולעמוד- השידרה בשימוש במרפקים (אשר אסור בתחרות), אחרת נסיים כשאנו על הריצפה איתו.
כאשר אנו כבר על הקרקע, התקפה חודרת עם האצבעות לעיניים ומכות מרפק כלפי מטה (שגם הן אסורות בתחרות ומסיבות טובות) הם חלק מהנשקים האפקטיביים ביותר בארסנל של לוחם הווינג-צון. אין פלא, שמכות מרפק כלפי מטה (בשימוש בכוח הכבידה!) והתקפות לעיניים הן אסורות, כיון שהן הופכות קרב קרקע ממושך ומרהיב לבלתי- אפשרי מבחינה פרקטית.
שיטות שאפשר להשתמש בהן בתחרות ספורט חייבות להיות לא ממש מסוכנות.” אם אפשר להתאמן בשיטה בכל הכוח באירוע תחרותי, אז מן הסתם זה יהיה ללא מיומנויות של גרימת נכות, הטלת מום או הריגה- שאת כולן , גם אם זה לא פופולרי להגיד, חייבים ללמד ולהטמיע בפסיכולוגיה ובמערכת- העצבים של התלמיד”. בראד סטיינר
כוח כמעט על- אנושי נדרש כדי להפיל מישהו לגמרי בעזרת השיטות המורשות.
לכן אין כל פלא שהאתלטים המשתתפים בתחרויות הם עמוסי- שרירים כמו סופרמן.
שימוש בשיטות של קרב אמיתי בתחרות הוא טירוף מוחלט!
אם שיטה בעלת ערך קרבי מלא, אזי כל תחרות או אימון מגע מלא במיומנויות (חוץ מנגד בובות ועזרי אימון לא מוחשיים אחרים) הוא לא יותר מחוסר- שפיות”
בראד סטיינר
הבדלים בין תחרות ספורט למציאות:
אם להיות באמת מציאותי, תחרויות ספורט, מדממות ככל שיהיו, צריכות להיערך ללא שופט, על רצפת בטון, בתוך בר עם כיסאות, שולחנות, כוסות ומאפרות. השימוש בכלי נשק מוסתרים יהיה מותר, ומעל לכל צריך להסיר את הכלוב כדי שצד שלישי(תוקפים נוספים) יוכלו להתערב כמו שהם עושים במציאות.
דברים מתחילים לרוב ללא אזהרה
אבל ההבדל הוא לא רק באלימות הבלתי- מתפשרת של קרב אמיתי ( התקפה פתאומית, מארב). ההבדל העיקרי הוא שלרוב זה מתחיל ללא אזהרה, כשרק התוקף קובע את ההתחלה.
אין התחלה סימולטנית
אין שופט שניצב בין המתחרים ומאותת להם להתחלה סימולטנית של הקרב.
אין מרחק
אין כלל מרחק בין היריבים שבתחילה צריך לגשר עליו במחיר של זמן.
באירוע תחרותי זה אפשרי לשמור על היריב במרחק בעזרת הרגליים, אבל בקרב הטקסי (“במה לעזאזל אתה מסתכל?”) היריב כבר הביא את עצמו לטווח תקיפה על ידי הטעייה או דיבור לפני שהוא מתחיל לתקוף.
מכה אחת מספיקה לנוקאאוט
לוחם שמסוגל להכות בנקודה פגיעה עם עוצמה תואמת מטווח אפקטיבי ללא אזהרה (כלומר בלי “דריכה” למכה או הזזת משקלו) ייתן מכת- מחץ לקורבנו, לפני שהאחרון יבין אפילו, שקרב התחיל.
לוחם מאומן, לדוגמא, צריך לא יותר מעשירית שנייה כדי לשגר מכה מהממת ללא אזהרה מטווח של 30 ס”מ. אבל כמו כל אחד אחר, הקורבן יחווה “דחיית- שוק” שהיא עוד לפחות עשירית שנייה. לכן, בעיקרון הקורבן יכול להגיב רק כשהוא כבר מחוסר- הכרה. אפילו אימון האיגרוף האינטנסיבי ביותר והספארינג המציאותי ביותר הוא לכן לא מהווה הגנה נגד נוקאאוט מידי ביריון ממוצע. (זוהי הסיבה מדוע איננו יכולים להרשות לעצמינו לחכות” לדריכה אחורה של האגרוף שניתן לראותה” לפני שאנו פועלים בהגנה עצמית לגיטימית.
לרוע המזל, שופטים רבים מצפים לכך מתוך בורות.
קרב לא נמשך 10 סיבובים
מניסיוני קרבות אמיתיים- שברובם הם לגמרי חד צדדיים, כשרק צד אחד מנחית מכות- מסתיימים לרוב אחרי 2-5 שניות. סיבולת לכן, בקושי נדרשת, המשמעות היא שאפילו יריבים שמנים שאינם בכושר, יכולים להוות סכנה אשר לרוב יש חוסר הערכה כלפיה.
כלי הנשק העיקריים הם הפלה לקרקע ואגרופים מעגליים פרועים
כל מי שמאבד את שיווי משקלו ונופל לקרקע הוא בימינו משול למת, או לפחות תלוי ברחמי יריבו, כיון שהוא יכול לחטוף מגף בראש מנעל עם ציפוי מתכת.
אויב יחיד הוא מצב נדיר בימינו !
כל מי שתופס כשהיריב תופס, או מתאבק כשהיריב מתאבק, מנטרל את עצמו ונופל קורבן ל”חברים” של היריב. רק מכות מהירות לצוואר ולראש, תוך כדי שינויי מיקום קבועים, נותנים לנו סיכוי בלחימה.
התאבקות על הקרקע מתאימה לאירועים מול קהל, איים נידחים ואימוני סיבולת
לוחם שהצליח להכניע את יריבו על הקרקע, יכול להיות שיימשך ויותקף על ידי החברים של יריבו. יש תועלת גדולה בהתאבקות על הקרקע לשם אימון סיבולת. כאשר זה מגיע להגנה עצמית ברחוב, אנו מתרגלים “אנטי- קרב קרקע”, כלומר להימנע מירידה לקרקע, וקימה מהירה, אם זה כבר קרה.
ספארינג הוא לא שיטת אימון מתאימה לווינג-צון
ספארינג קונבנציונלי, כששני שותפים תוקפים ומגנים לחילופין, היא שיטה מתאימה כדי לבנות סיבולת לתחרות ספורט, אבל לבטח לא שיטת אימון מתאימה לווינג-צון. בווינג-צון צריך להשתמש בכוחו של התוקף, כשמן הסתם יש לו מספיק מזה. לכן אנו לא נלחמים “נגד” אלא “עם” היריב. אנו משאילים את כוחו לשימושנו, מתמירים את המשיכה שלו למכה שלנו ואת המכה שלו למשיכה שלנו. לאף יריב אין דרך אחרת של הבאת כוחו לידי ביטוי נגדינו. אך בכדי לעשות זאת אנו צריכים מנה גדושה של רגישות טקטילית (של מגע) החשובה מכל ושל אימון.
ספארינג זה מונולוג מתחלף: קודם שותף אחד תוקף והשני מגן על עצמו, ואז זה תורו של השותף השני.
במפגש אמיתי של חיים או מוות, זה פשוט לא עובד. ווינג-צון מחשיב את עצמו כאמנות של קרב אמיתי, לכן אנו בווינג-צון מעוניינים רק בקרב סימולטני, לא סידרתי.
בווינג-צון בהגדרה האדם החלש מגן על עצמו (במקור אישה כדי להמחיש את הצד החלש פיזית) נגד תוקף חזק יותר. הכל חייב להיגמר תוך 4 שניות, אחרת הקרב אבוד.,לכן אין גם הלוך ושוב ואין החלפת מהלומות שואבת- כוח. עלינו להחליף כוח באחדות גופנית, ומהירות בתיזמון. הנוקאאוט שלנו חייב לקרות, כאשר הצד השני מתכוון לנוע, או באותו זמן של צעדו הראשון, או כאשר הוא דורך אחורה את נשקו המועדף (לדוגמא אגרוף). אם הופתענו (מספר תוקפים?) תגובת ההתקפה שלנו, חייבת לזרום ישירות מתגובת- השוק הראשונית. לאחר מכן אנו נסוגים מיידית. המטרה שלנו היא לא לנצח, אלא לשרוד!
אנו נלחמים רק כאשר נשארנו ללא אלטרנטיבה
אם אנו לא לוחמים מקצוענים (יחידות עלית של צבא \ משטרה), ואם עבודתנו אינה דורשת שנתערב ונחפש קונפליקט, אין לנו שום אינטרס בלאמוד את עצמנו למול יריבים. אין לנו רצון להילחם, ולבטח לא מול תפיסה עמומה של כבוד, למען האגו שלנו, למען כסף או תהילה. הקרב, או ההגנה שלנו, נכפים עלינו על ידי התוקפן.
אנו לא מאתגרים אף אחד ברחוב, ואיננו מקבלים אתגרים מאחרים. לכן יש לנו מצפון ברור כאשר אנו מגנים על עצמנו באופן לגיטימי ונשתמש בכל (!) האמצעים שברשותנו. העובדה שאנו בני אדם אשר מעריכים את החיים, ואשר נחוס על היריב אם זה אפשרי, היא דבר שונה לגמרי. קודם כל, אלה הם חיינו ובריאותינו אשר חשובים יותר מזה של הצד השני. אחרי הכל, אנו לא חיפשנו את העימות, אלא כפו עלינו את הכניסה לקרב!
תחרויות ספורט הן לא הוכחה לכך ששיטת הגנה עצמית עובדת
אנשים שלא מחשיבים את עצמם ליודעים את התיאוריה המדעית של הקרב, מאמינים שהם יכולים לשים את ההיגיון של הקרב והאפקטיביות של הסגנון (אמנות הלחימה) שלהם למבחן בעזרת ספארינג או תחרויות. למעשה כל מה שזה יכול לעשות זה לבחון ולפתח את רוח- הקרב והסיבולת שלהם. אלו הם אנשים, שנלחמים נגד אנשים בתחרות. לא באמת אסטרטגיות נגד אסטרטגיות. שיטת הגנה עצמית היא אסטרטגיה. התוכנה, אם אפשר לומר כך. עלינו להוציא את גורם האדם היחיד מהמשוואה, שזה קשה לעשות כיון שזה בן אדם שאמור ליישם את האסטרטגיה עם שכלו ועם גופו.
כדי לערוך השוואה בין שיטות לחימה, עליך לתת לאסטרטגיות שלהם להילחם האחת נגד השנייה
אם ברצוננו להשוות שיטות- לחימה, סגנון ומתודות, אחת עם השנייה, עלינו לדעת את האסטרטגיות שלהן, את העקרונות, המיבנה ואת “הטכניקות”. לחבר הכל בתבנית מחשב- קצת כמו טורנירים של שחמט במחשבים-ולתת להן להתחרות האחת בשנייה. מספר קטן של חוקרי קרב עובדים כרגע על תוכנית מחשב כזו, עם האירגון שלנו או באופן עצמאי. זוהי משימה קשה, כיון שלא כמו בטורנירים עם רוברט אקסלרוד, האסטרטגיה תואמת הווינג-צון של “מידה כנגד מידה” שולטת בעליונות, יש יותר מרק שתי אלטרנטיבות של קבלת החלטות בקרב אמיתי ו”המהלכים” אינם סידרתיים אלא מתרחשים בו- זמנית.
כיצד אנו מזהים את האסטרטגיה של שיטה כלשהי?
הבעייה מתחילה עם העובדה, שאם הם נשאלים, רק מעט מאוד מאסטרים יוכלו להצהיר ולהפוך לנוסחה את העקרונות של סגנונם. מלבד לנציגים של מה שקרוי סגנונות פנימיים (בהם אני מכליל את הווינג-צון שלנו), אני, באופן אישי ראיתי זאת רק במספר סגנונות של לחימת חרב, באסקרימה של א.וו.ט.או ואולי, באופן שיפתיע- במואי- טאי.
במספר מקרים, הצופה אפילו יקבל את הרושם, שסגנון לחימה מורכב רק מ”טכניקות” אשר מתאימות אחת לשנייה פחות או יותר. בווינג-צון זה פשוט יותר, כיון שהאסטרטגיה שלנו מוגדרת בקלות על ידי עקרונות- הקרב ההגיוניים, אשר אנו חייבים לחיות לפיהם (קבל את מה שבא, לווה הבייתה מה שהולך, תקוף כשהדרך פנוייה) ותת- העקרונות אשר נגזרים מהם, אשר מיתרגמים לבסוף לכדי תנועות בתיאום עם המיבנה של ווינג-צון. האסטרטגיה שלנו אפילו קובעת את פעולותינו בקרב, אשר זה יתרון שלא ניתן לאמוד אותו (בעל ערך אדיר) כיון שהוא משחרר אותנו מקבלת- החלטות גוזלת- זמן ולכן מסוכנת.
יש סיבה חשובה נוספת, מדוע לא לקחת חלק בתחרויות: וו- וויי
קודם כל תחרויות ספורט בין שני אנשים לא באמת מוכיחות, שהסגנון שלהן הוא עליון (טוב יותר) מסגנון אחר. שנית, אנו מסרבים לרצות את התשוקה לסנסציה של קהל המונים, מתוך כבוד לחיים ומתוך סיבות אתיות. יותר מכך, ולא פחות בגלל לחץ- זמן והציפיות שיש לצופים מהמתחרים, תחרויות ציבוריות מטבען מונעות וו- וויי, כלומר פעולה ללא כוונה.
אבל ללא וו-וויי לא יכול להיות ניצחון ללא מאמץ, כיון שהכוונה הקבועה להראות טכניקה מסויימת ולהיראות טוב בתהליך, מובילה להיות מוטרד עם טכניקות ומתח קבוע. מתח זה לדוגמא, מנע מויטלי קליטשקו, אשר ידוע בשל כוח ההכאה המדהים שלו, מניצחון בנוק- אאוט על שאנון בריגס, בוו.בי.סי.- אליפות העולם בהמבורג ב16.10.06 , אלוף העולם המכה חזק לא יכל להשיג נוק- אאוט ב12 סיבובים, למרות שהוא שיגר את מאתגרו שהוכה קשות לטיפול נמרץ בבי”ח עם מספר עצמות שבורות.
שלכם,
סיפו / סיגונג
קית’. ר. קרנשפכט
תודה לנועם לידר על התרגום לעברית
