על ווינג-צון וקרב הרחוב
עבודת גמר לקורס מאמנים
מכללת וושינגטון
תוכן העניינים:
- הקדמה.
- הסצינה (אחת לדוגמא)
- מצבים פוטנציאלים לאלימות
- גורמים אשר מלבים אלימות
- ‘הטכס’
- 1. השלב הוויזואלי
- 2. השלב הוורבאלי
- 3. שלב הדחיפה או התפיסה בבגד / צוואר (הדברים הופכים פיזיים)
- 4. השלב הסופי – הקטסטרופה…
- הבעיתיות והסיבות העיקריות לכשלון בהגנה עצמית
- איך מתמודדים בווינג-צון עם קרב הרחוב – “בליץ דיפנס”
- סיכום
בעבודתי זו בחרתי לעסוק בנושא קרב הרחוב “הקרב הטכסי” בין גברים, הקרב האמיתי שמתרחש יום יום מחוץ ל”מעבדה” (ביפנית- דוג’ו), יתכן שהרבה יותר פעמים ביום אחד ברחבי העולם מאשר קרבות ספורטיביים בשנה.
רוב אומני הלחימה בוחרים להתעלם ממנו ועוסקים בייחוד בהכנות לקרב הספורטיבי, לדו-קרב או תחרות, אך בכמעט שום מובן לא לקרב האמיתי שקורה שם בחוץ. ללא שופט ויריב הוגן שישמרו על חיי אם לא הצלחתי.., עם חברים של התוקף שיתערבו אם יקלע לצרות, ללא חימום או הכנות כלשהן מראש, ללא קטגוריות גיל ומשקל, ללא מרחב תמרון ואולי הגרוע מכל ללא כל התראה וברגע הכי לא מתאים…
גראנדמאסטר (ג.מ) קרנשפכט, ראש הארגון האירופאי לווינג-צון, חקר את הנושא למעלה מ- 25 שנה. מחקרו הביא לתכנית אימון מרתקת, אפקטיבית ביותר ומציאותית הנקראית “בליץ דיפנס” – הכנת הלוחם לקרב המסכן חיים.
באמצע שנות השמונים הוזמן גראנדמאסטר קרנשפכט ע”י חברו אברט שניידר (מחבר הספר “אימון כוח נכון לקונג-פו וקראטה”) לפאב חדש אשר בבעלות אלוף גרמניה באיגרוף לשעבר שהיה ידוע כבלתי מנוצח והיה נהנה לתרגל את מיומנויותיו על לקוחות הפאב הבעיתיים. גראנדמאסטר קרנשפכט לא יכל לסרב להזמנה ושמח על כל הזדמנות ללמוד עוד על נושא מחקרו.
באותו ערב מסויים קרה אירוע שטלטל את הגראנדמאסטר והביא לשינוי גישה מהותי מאד בכל הקשור לקרב האמיתי. אלוף האגרוף הבלתי מנוצח בא לפנות בחור קטן ממנו בהרבה שהיה עצבני מאד ונסער בגלל ריב על בחורה, לפני שהבין מה קורה חטף האלוף אגרוף יחיד ועוצמתי ביותר לפניו ונפל בנוקאוט לרצפה.
ג.מ קרנשפכט שעד אז האמין שמי שישאר רגוע יותר וישמור על קור רוח ואיפוק יגבור ללא ספק על חמום המוח שמאבד שליטה, הבין שהמשפטים היפים כגון “מים מכבים אש….” ופילוסופיות דומות של תנסה להשאר רגוע ולהגיב רק אחרי שהתוקף יצא לדרכו… בעייתיות ביותר במציאות.
במסגרת מחקרו נוגע ג.מ קרנשפכט בתגובות פרהיסטוריות מולדות של האדם במצבי לחץ ופחד קיצוניים, התוודע לבעיות הפיזיות והמנטליות והמגבלות הרבות שמונעות מאיתנו להתמודד בהצלחה מול איום אמיתי, אגרסיבי ופתאומי.
היכרות עם מה שכינה גראנדמאסטר קרנשפכט “הטכס” (הידוע אינסטנקטיבית ומוכר היטב לכל לוחם רחוב) זה להכיר את עצמך, ואת האויב. על פי האסטרטג הסיני הידוע סון טסו (מחבר הספר: “חכמת המלחמה”) להכיר את עצמך ואת האויב זה חיוני ביותר ותנאי מוקדם להצלחה.
הסצינה – הרעיון של אנשים מסויימים לבילוי.
ישנם אנשים (אכזריים) שהרעיון שלהם לבילוי סופ”ש מהנה זה להכות מישהו אומלל עד אבדון. אותם פחדנים לא מחפשים אתגר או מישהו להתמודד איתו אלא קורבן חסר ישע ולא מסוכן. בכדי להשיג את מטרתם יצאו לפאב או דיסקוטק ויבחרו קורבן מתאים, מתאים הכוונה למישהו שנראה שיהיה קל להביס. (יש גם ביריונים מסוג אחר). מי שנראה גדול או ששפת גופו משדרת בטחון או שסימן מסוים עשוי להצביע שהוא לא תמים סביר להניח שלא יבחר.
הבריון סוקר את החלל, מה בדבר הטיפוס הצנום שם בפינה ? נראה אידיאלי, קטן יותר, חסר שרירים, אבל רק שניה מה זה ? קעקועים על הידיים והצוואר, מגפיים.., לא, עדיף לחפש מישהו “רגיל” יותר.
אולי הטיפוס התמים והלא מסוכן למראה שמרכיב משקפיים עבות שם על הבר יתאים ? הבחור הצעיר שם לב שלוטשים בו מבט ולשבריר שניה מסתכל בחזרה על הבריון שמתכוון ליהנות על חשבונו. לפתע, מבוהל מהמבט הקשוח של הבריון, מוריד את עיניו בחזרה לרשימת היינות כאילו שרוצה לשנן אותה. בכדי להבטיח לעצמו שהאיום חלף הוא מביט שוב ועיניהם נפגשות בשנית.
הבריון מתקרב מספר צעדים לקראתו “יש לך בעיה ? רוצה תמונה ?…”
הקורבן הנבוך מחייך חיוך מאולץ ומנסה להתפס לאמונה שהכל פה זה חוסר הבנה. “לא התכוונתי…, רק רציתי…,חשבתי ש…” “מה אתה נותן לי את המבט המטומטם הזה…”, “רק חייכתי…” “אתה עושה ממני מפגר או מה…?? מחפש צרות…?? ובזמן שמדבר מתקרב הבריון והודף את הקורבן לקיר בדחיפה עם היד לחזה, וממשיך : “אתה רוצה אגרוף לפרצוף או מה? “
הקורבן מנסה לענות אבל ברכיו רועדות ללא שליטה והפה יבש מידי בכדי להוציא צליל, הוא חולם להיות רחוק מכאן, רחוק מאד, אבל הסיוט ממשיך כמו בהילוך איטי, למה אף אחד לא מגיע לעזור? “רוצה מכות??..רוצה מכות??.. הא?..הא?…” .
כשהוא לאט חוזר להכרתו הוא שוכב בתוך שלולית דם וקיא. למזלו האגרוף הראשון שהוא אפילו לא ראה מגיע (!) הוציא אותו מיד מהכרה ונחסך ממנו הכאב הנורא של ראשו פוגע בברך של התוקף מספר פעמים עד שהלסת נשברת והבעיטות לצלעות כשהגיע לרצפה שלא פסקו עד ששבר כמה מהן. למזלו של גיבורינו נחסכה ממנו מכת הסיום, “הקינוח” החביב על אותו בריון, בעיטת סיום לראש כי המאבטח הספיק עד אז להגיע.
הסיפור המובא כאן הינו כמובן רק אחד מיני אפשרויות רבות ומגוונות אחרות.
בהמשך אגע במצבים פוטנציאלים לאלימות ובסיבות לליבוי אלימות, וזה בכדי להוציא את האומן מעט לסביבה (גם בתוכו עצמו) פחות נעימה, פחות ידידותית או ספורטיבית, לא פיירית וללא חוקים. התפקוד שם יהיה במצב של פחד קיצוני וחייב יהיה להיות אינסטנקטיבי, נכון, כל פעולה צריכה להעשות בזמן, איחור או התלבטות ארוכה מידי של שבריר שניה והסיפור עלול להיגמר בקטסטרופה.
זה יכול להגמר גם כך..! אין שם בחוץ חוקים או שופט לשמור עלינו.
אף אחד, גם לא זה שיבחר להשאר בביתו, מחוסן או מבוטח מלהקלע למצב שעשוי להתדרדר לעימות פיזי בעל משמעויות כואבות וקשות.
המצבים המתוארים מטה הינם בעלי רגישות ופוטנציאל גבוה להסתבך ולהתדרדר לאלימות:
- הרבה אנשים במקום סגור ואולי גם צפוף. גם ארועים רבי משתתפים או אוהדים וכשיש ציפייה גבוהה מהאירוע, לדוגמא: משחק כדוררגל, הפגנות פוליטיות, מועדוני לילה למינהם, פאבים, דיסקוטקים.
- לחץ בכבישים בגלל פקק, חיפוש אחר מקום חניה, בתחבורה ציבורית, בהסעות.
- במגרש המשחקים.
- הגנה על טריטוריה, שטח פרטי, עיסוק מקצועי וכו’.
- קבוצות אנשים אנטגוניסטיות / ניגודיות כמו: ערבים ויהודים, ישראלים ורוסים או אתיופים, מקומיים וזרים, שכונות מצוקה ובני טובים וכו’.
- קנאה, בנישואים או במערכת יחסים כשאדם שלישי מעורב או מקבל יחס מועדף.
- כבוד המשפחה.
- עובדים במקום העבודה.
- מקומות מבודדים ומוסתרים מעיני הרבים כמו חניונים רבי קומות, מעליות, שירותים
ציבוריים, חדרי מדרגות, פארקים, הליכה ברחוב צדדי ואולי חשוך,
חופים מבודדים בלילה.
חלק מהאנשים ימנע באופן מודע ואולי אף בצדק מלהגיע למרבית מהמקומות הנ”ל, או ימנעו מעימות, כי הם פוחדים, אך זה עלול לפגוע משמעותית באיכות החיים.
בעליה מתחנת הרכבת…
בחניון בדרך לרכב…
בדרך לקניות בסופרמרקט…
גורמים אשר עשויים ללבות ולהוביל לאלימות:
- “טעינת יתר” מלחצים בבית או במקום העבודה, לחץ כלכלי.
- התנהגות טריטוריאלית או מצ’ואיסטית.
- חוסר סבלנות וסובלנות כלפי אחרים או שונים.
- השפעה של דעות קדומות ושיפוט לקוי, גזענות.
- משבר ציפיות, אכזבה, גם במערכת יחסים.
- חוסר שביעות רצון, רגשי נחיתות.
- לחצי היומיום, תסכולים, עומס יתר, כעסים ואגרסיביות שצריכים להשתחרר.
- עליה מתמדת ברמת הלגיטימציה לאלימות שנגרמת עקב צפייה מרובה בטלוויזיה או בסרטים אלימים.
- הצבת גבולות.
- שימוש מוגזם בסמים או אלכוהול שמביאים לרגישות יתר ושיקול דעת לקוי.
- שפת גוף אגרסיבית (תקשורת בלתי מילולית).
- כבוד פגוע, עלבונות.
“הטכס”: (או טרגדיה בארבעה מהלכים…)
לפני שנגיע לאיך מטפלים בבריון או אדם שאיבד את דעתו מאחת הסיבות המפורטות לעיל (או אחרות..) והופך לאלים, חשוב מאד שנכיר את הטכסים הרגילים שלרוב מאפיינים עימות פיזי.
אלימות התפתחה אצל האדם לפי חוקים וטכסים מסויימים מאז ומעולם.
ללא הבנת הנושא לעומקו, ללא הידע החיוני הנלמד מהתנהגות בני האדם במצב לחץ קיצוני ובסכנת חיים, קשה יהיה להצליח להתגונן בצורה אפקטיבית.
ישנם מספר שלבים בעימות בין גברים:
אתה יושב לך על הבר בניחותא אחרי יום עבודה עמוס ועינך נמשכות לבחור שנראה ברוטאלי באופן מעניין משהו. מסוקרן אתה מעיז להגניב עוד מבט אך עינכם נפגשות לרגע קצר,ארוך מידי. כתוצאה מכך אתה פוגש את קריאת התיגר עתיקת היומין: “מה קורה ? על מה לכל הרוחות אתה מסתכל ?” .מה שכמעט באופן אוטומטי מוביל אותך אל השלב הבא כי אתה מוצא את עצמך בהלם מחפש תשובה הולמת.
1. קשר עין
אם לא הצלחת במהירות לענות לעניין ולמנוע מהמצב להתדרדר (לדוגמא; “סליחה, חשבתי שאתה מישהו שאני מכיר, הכל בסדר”), התרחיש עשוי להמשיך כך: “א..ני…..לא לוטש עיניים..” אתה מבוהל מכך שקולך דק, לא החלטי ואתה מגמגם קלות. “אתה לוטש בי מבטים ואז מבלבל לי גם את המוח ? כדאי לך להזהר..או ש….” בו בזמן שהוא מתחיל להתקרב והופך מאיים. ” מחפש צרות? ” הוורידים שלו נפוחים, הסנטר נמוך, העישונים מורחבים ואתה מסוגל להריח את השום בנשימותיו, עד כדי כך הוא קרוב.
2. תוך כדי דיבור מתקרב הביריון לטווח מגע.
“מחפש צרות? רוצה פיצוץ לפנים? אה?..אה? “
אתה בהלם, הבחור מולך הופך כמו לזאב ערבות חולה כלבת, מפלצת אדרנלין ללא רגשות אנושיים.
“אה..? אה…?” הוא מעלה את קולו וזה הופך לחד הברתי (מונוסילביק). הוא הודף אותך בחזה עם כף יד אחת לאחור באגרסיביות ואז שוב. אתה עוד מנסה להבין מה הולך פה, כבר חצי משותק מפחד ואתה עם הגב לקיר, אין עוד לאן לסגת. פספסת את הצ’אנס האחרון שהיה לך למנוע מהאירוע להפוך לקטסטרופה.
3. האירוע הופך לפיזי…
אתה חוטף סטירה אחת לפרצוף, אולי עוד אחת, אתה לא מעיז להרים ידיים להתגונן כדי לא להרגיז אותו יותר ולחטוף חזק יותר אך טועה בהערכתך וחוטף נגיחה קטלנית וכמעט בו זמנית ברכייה למפסעה. אתה נופל לרצפה מלא בדם אולי כבר מחוסר הכרה. ולמזלך במקרה זה לא מרגיש את מכות הסיום ששוברות לך צלע או את הגולגולת. אתה מתעורר בביה”ח ודרך השיניים השבורות מגמגם את המשפט השכיח “אין לי מושג מה היה שם…” .
4. הקטסטרופה…
5. ולקינוח…
הבעיתיות והגורמים העיקריים לכישלון בהגנה עצמית:
פחד – אפקט האדרנלין:
בכל אירוע אמיתי ומסוכן יופעל בגופינו מנגנון הגנה אוטומטי המוטבע בתוכינו עוד מימי קדם, למנגנון או איכות אבולוציונית זו קוראים פחד, או אפקט האדרנלין. בלוטת האדרנל משחררת בעת סכנה כמות גדולה של אדרנלין לדם, בתוך שברירי שניה עם הגיעו של האדרנלין למוח יופרשו שלושה הורמוני סטרס נוספים ואנדרופינים, גופינו נערך באופן אוטומטי ובלתי נשלט לריצה או לקרב.
לתהליך פיזי זה עלולה להיות השפעה מנטאלית קשה ומבלבלת מעבר לבעייתיות הפיזית, הדחף הראשוני הוא ל”התאדות”, לברוח, ומי שמפרש זאת בטעות להיותו פחדן עשוי לאבד עוד יותר את ביטחונו ואת שליטתו במתרחש. אם לא נגיב במהירות ויתחיל תהליך של שחרור לחץ יעלה הדופק ומתח השרירים לרמה גבוהה מידי ואנו עשויים למצוא את עצמינו קפואים מפחד ולא יכולים כבר לזוז, כל סרט האימה שקורה בשניות אילו מול פנינו מתקדם כמו בהילוך איטי לקראת סוף לא טוב אם לא נפעל.
כמעט ולא ניתן להגיע באימון לרמת פחד או מצב פיזי ומנטאלי דומה לזה שבו נמצא את עצמינו במצב אמת. חשוב יהיה ללמוד ולשנן לרמת “אוטומט” את התגובות או המהלכים הנכונים והמתאימים למצב מסובך שכזה, ולהגיב מהר יותר מהפחד.
אירוע לעולם לא יהיה בדיוק כמו קודמו ותמיד יהיו נעלמים שעליהם נצטרך לתת תשובה בשטח, תושיה ויכולת אילתור בזמן אמת הינם תוצר של ידע ואימון.
“אחד הכוחות הגדולים ביותר בחיי הלוחמים הוא הפחד,
מכיוון שהוא מדרבן אותם ללמוד.”
“גלגל הזמן” קרלוס קסטנדה
חוסר ידע, לא מכיר את הסיטואציה:
אומן לחימה שמתכונן ומתרגל את הקרב התחרותי ולא נוגע בנושא של הקרב האמיתי
לעומקו, עשוי להיות מופתע עד שיתוק (מפחד שעוד לא חווה בעוצמה כזו…) ולאחר בתגובתו.
האסטרטג הידוע סון טסו וכל אומן מלחמה יודע את חשיבות הדבר להכיר את עצמך ואת היריב. ידע בנושא זה הוא בעל חשיבות מכרעת לתוצאות העימות והינו חלק בלתי נפרד מתכנית הלימוד של “בליץ דיפנס” – ווינג-צון ברחוב.
הכנה או אימון לא מתאים למצב אמת המסכן חיים:
רוב השיטות המסורתיות כגישה ימתינו שהיריב יתקוף ראשון, לסוג התקיפה יתאימו את סוג הבלימה, ורק לאחר מכן יוציאו תגובת נגד. גישה זו במצב אמת, כשהיריב כבר קרוב מאד, כשהוא מוציא אגרוף או מכה מהירה מאד אחרת ללא דריכה לאחור וללא צעד מקדים (כי כבר קרוב מספיק, או מידי…) מסוכנת ואף קטלנית, להצליח להתאים את סוג הבלימה הנכון לסוג ההתקפה בתנאים אלו זה עפ”י גראנדמאסטר קרנשפכט וחישובים מדעיים פשוטים מזל טהור.
אני מוצא לנכון להתעקב על הנושא מעט יותר ובתמצות רב להסביר.
בניסוי פשוט שמדריכי ווינג-צון עושים עם המאמינים ביכולת בלימה מהירה מספיק עומד המתגונן כששתי ידיו לצד החזה כשרווח קטן בינהן, המדריך עומד מולו עם אגרוף מוכן.
המדריך מוציא אגרוף ישיר לחזהו של המתגונן, כל שהמתגונן צריך לעשות ברגע שהבחין בתנועה זה לבלום במהירות את המכה ולמנוע מהאגרוף לגעת בחזה.
לעיתים נדירות יצליח המתגונן בניסוי זה לבלום מכה אחת מתוך עשר ! לא בגלל שהוא איטי או לא מיומן מספיק, אלא בגלל נתונים פיזיים מדעיים של מהירות הולכה עצבית וזמן קבלת החלטות במוח. נתונים אלו משמעותיים וחשובים ביותר לקביעת אסטרטגיה מתאימה להגנה עצמית מציאותית ויישימה.
אחזור לניסוי, על אף שהמתגונן ידע בדיוק איזו התקפה מגיעה הוא לא הספיק להגיב בזמן. לייצר בלימה לוקח במקרה הטוב ביותר והמהיר ביותר בערך 0.25 שניות (העין קולטת, המוח מעבד את הנתונים ושולח מסר דרך מערכת העצבים למערכת השרירים, תנועת הבלימה מתבצעת). התקפה אינה מצריכה עיבוד נתונים או קבלת החלטות כלשהן פרט ל “צא”, זמן האגרוף מרגע יציאתו ועד למטרה נע בין 0.20 שנ’ ולמקצוען זה יכול להגיע ל- 0.09 שנ’ ללא תנועת גוף מקדימה וללא דריכה לאחור ! המשמעות ברורה: אם נשאיר “חור”, לא נתמקם פיזית נכון במרחב, נסמוך על זה שנראה את האגרוף מגיע ואז נבלום סביר להניח שנתעורר בחדר הטראומה ולא נדע מה קרה שם…
שתי דוגמאות איך לא כדאי בשום פנים ואופן להיערך במרחב:
1. אין סיכוי מטווח זה לבלום את האגרוף הישיר לפרצוף !!!
2. מפסעה פתוחה ומשקל על רגל קדמית. בלתי ניתן יהיה לחסום את הבעיטה בזמן !!!
התניות:
הקשר הבעייתי בין קרב לחימום, לבוש מסורתי, מזרון, רגליים יחפות, תפאורה מסורתית, טכס מסויים שנערך לפני קרב ספורטיבי וכו’.
התנייה בין האמור לעיל ולחימה תיצור בעיה קשה והפתעה גמורה ללוחם ה”מעבדה” כשהעימות יהיה אמיתי, מפתיע ומכוער.
“לא נעים לי לפגוע בו”:
כשזה מגיע לרגע הקריטי אם נהסס או נרחם על היריב אנו עשויים להתאכזר קשות לעצמנו…,
קל להגיד וקשה להתאמן על כך. הנושא מטריד ובצדק כל אחד מבית טוב שלומד ומתאמן בשיטת הגנה כלשהי. אני זוכר טוב אירוע שקרה בערך כשהייתי בן 17: שני מכרים טובים שלי שתו מעט יותר מידי והתחיל בינהם וויכוח סוער שהביא ליציאתם מהדיסקוטק שבו היינו לקרב “גברים” בחוץ, שניהם מלומדים בתחום הלחימה אם כי בשיטות שונות בתכליתן, האחת ספורטיבית והשנייה ממוקדת הגנה עצמית. הראשון יצא עם אגרוף חזק מאד לבטן של השני, רק שהוא לא לקח בחשבון שהוא עשוי לפגוש שם “קיר בטון”, השני היה פחות רחמן והכיר את חכמת מכות הרחוב קצת טוב יותר וכמעט במקביל נתן לראשון מכת צד כף יד פתוחה לגרון, זה נגמר רע ולמזל כולנו לא במוות.
בתרבותנו לא מקובל לגעת האחד לשני בראש יותר מידי, כמעט ואף פעם לא. להתרגל לרעיון שלשם צריך להכות וללא היסוס, מכה עוצמתית ומכוונת היטב, מצריך הרבה תירגול, פיזי ומנטאלי.
אי רצון לתקוף:
גם אם הלוגיקה משכנעת ואתם לגמרי מסכימים עם הנאמר, אתם עשויים למצוא את עצמכם ברגע האמת מהססים ולא מעוניינים לתקוף מהסיבות:
- הוא לא “ממש” ניסה עדיין לתקוף אותי (אם כבר היה תוקף לא היית מוצא את עצמך נכנס לבעיות מוסר בנושא עכשיו ! ).
- אולי הוא לא יתקוף אותי אחרי הכל (הוא זועף בחימה ונהפך למפלצת אדרנלין ממש מול
עינייך). - אולי מישהו מהמתבוננים יתערב ויפסיק אותו (אף אחד לא יבוא לעזור !!! במקרה הגרוע חבריו של התוקף יתרגלו בעיטות פנדל על הראש שלך אחרי שכבר נפלת).
- אני מפחד לצאת אשם בבית משפט ומעדיף לחכות עוד רגע (בתקווה שלא רגע ארוך מידי).
- אני מעדיף לא לעשות כלום ולהגביל את עצמי לטכניקות בלימה בלבד אחרת הוא עלול להתרגז עוד יותר (הבחור כבר עומד על סף התפוצצות ורק אלימות גדולה יותר תוכל לעצור אותו עכשיו).
- לא אכה אותו חזק מידי, עלולות להיות לכך משמעויות לעתיד (רק מכת נוקאוט ראויה ומכוונת היטב יכולה למזער את הנזק. והבחור מולך לגמרי לא מוטרד ממצב בריאותך..)
“להיות נחמד לאויב זה להתאכזר לעצמך.” גראנדמאסטר לוינג טינג.
רק בגלל שלבחור השני היתה ילדות קשה ומקופחת, הוא מתוסכל או ממורמר, לא אומר שאתה חייב להסכים עם נסיונותיו לפצח לך את הגולגולת כדי להרגיש טוב יותר אח”כ.
רוח לחימה:
קארל. ב. קלאוסביץ בספרו “על מלחמה” מגדיר זאת בצורה יפה ומדויקת: ” פעולה עוינת אינה מכוונת בלעדית רק לחומר, אלא תמיד גם נגד הכוח הרוחני שמפעיל את החומר, בלתי אפשרי להפריד בין השניים.”
בעימות פיזי המסכן חיים המצב לא יהיה דומה להשוואת כוחות ויכולות פיזיות בין שני מתחרים בתנאי מעבדה. הגורם שיהיה מעורב תמיד בארוע שכזה זה פחד, ואז מה שיכריע לא יהיה רק מי יותר חזק או מהיר או בעל יכולות טכניות טובות יותר אלא למי יש רוח לחימה איתנה יותר ועמידות מנטאלית בלתי ניתנת לערעור.
ישנה התייחסות רבה לנושא בספר “היד החזקה להרמב”ם” שם מדובר על כל לוחם שיוצא לקרב למען הצדק ושמירה על ארץ ישראל עם רוח לחימה כמו של דוויד המלך מובטח לו שיחזור לביתו.
“תיפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן”
מכל תיאורי המלחמות בספר שופטים מתבלט סיפורו של גדעון כאשר ה’ מבקש ממנו לנצל את גורם “רוח הלחימה” עד לקצה גבול היכולת, ובכך הוא מוכיח כי לא הכוח הוא הקובע את הצלחת הקרב, אלא רוח הלחימה. רואים שה’ בחר דווקא באלו שלא כרעו על ברכיהם, משום שלא הניחו את נשקם ונשארו בכוננות ועוד וזה העיקר, שה’ העדיף שלוש מאות לוחמים עם רוח לחימה מאשר שלושים ושניים אלף חיילים !
שופטים פרק ז’ :
“א. וישכם ירובעל הוא גדעון, וכל-העם אשר איתו, ויחנו, על-עין חרוד; ומחנה מדיין היה-לו מצפון, מגבעת המורה בעמק.
ב. ויאמר יהוה, אל-גדעון, רב העם אשר איתך, מתיתי את-מדיין בידם: פן-יתפאר עליי ישראל לאמור, ידי הושיעה לי.
ג. ועתה, קרא נא באוזני העם לאמור, מי-ירא וחרד, ישוב ויצפור מהר הגלעד; וישב מן-העם, עשרים ושניים אלף, ועשרת אלפים, נשארו.
ד. ויאמר יהוה אל-גדעון, עוד העם רב, הורד אותם אל-המים, ואצרפנו לך שם; והיה אשר אומר אליך זה ילך איתך, הוא ילך איתך, וכול אשר-אומר אליך זה לא-ילך עימך, הוא לא ילך.
ה. ויורד את-העם, אל-המים; ויאמר יהוה אל-גדעון, כול אשר-ילוק בלשונו מן-המים כאשר ילוק הכלב תציג אותו לבד, וכול אשר-יכרע על-ברכיו, לשתות.
ו. ויהי, מספר המלקקים בידם אל-פיהם–שלוש מאות, איש; וכול יתר העם, כרעו על-ברכיהם לשתות
אגו :
בהרבה מהמקרים יהיה זה האגו שיביא אותנו להגיב בצורה לא נכונה או שקולה ולהתדרדרות מיותרת לעימות פיזי.
“יצאת פראייר ! איפה הכבוד שלך ? למה לא כיסחת אותו ? ככה דיבר אליך ולא גמרת עליו? ” כה מוכר השיח הפנימי הזה עם עצמנו שאינו אחר מאשר עם האגו שלנו. האגו מעוור ומסוכן ביותר לשיקול הדעת במצב אמת. “מה יגידו?” מה יחשבו עלי?”.
לוחם אשר הצליח לבטל את עצמו לרמה של אין אגו (להבדיל מכבוד) יהיה אדם טוב יותר ולוחם מעולה.( כה ארוכה הדרך…).
כיצד מתמודדים בווינג-צון עם קרב הרחוב
מתודיקת התרגול “בליץ דיפנס” שפותחה ע”י גראנדמאסטר קרנשפכט לאחר שנים רבות של מחקר וניסיון אישי רב ביותר בתחום לחימת הרחוב וקרבות הזירה כוללת בתוכה מספר מרכיבים:
1 . הכרת הזירה.
קרב הרחוב עשוי להתרחש בכל רגע ובכל מקום, בדרך לרכבת, לעבודה, לקניות או ללימודים. התפאורה תהיה בהתאם ומשטח העבודה עשוי להיות כביש, דשא, שדה, חוף חולי או כל מקום אחר. סביר להניח שניתפס בלבוש אלגנטי ועם נעליים, וברגע הכי לא מתאים.
המצב המנטאלי לא יהיה זה שאנו מצויים בו במהלך אימון או לפני קרב ספורטיבי מתוכנן מראש.
בווינג צון אנו משתדלים לצאת ל”שטח” ולהתאמן בחוץ כמה שיותר, אם לבד או כקבוצה.
האימון מתבצע בנעלי ספורט ובבגדים הדומים ללבוש היומיום.
אימון באתר המונפורט עם מאסטר סקמברי, סגן נשיא הארגון האירופאי לווינג-צון.
אביב 2009
שיעור ווינג-צון בטבע אל תוך הלילה.
סמינר ווינג-צון מתחת גשר איילון.
2 . הכרת הסצינה – ה”טכס” ואיך להתמודד:
ה”טכס” המתואר לעיל בהרחבה הינו חלק בלתי נפרד מדרך האימון וצורת התרגול. כשמתרגלים “בליץ דיפנס” מתחילים משלב ראשון של הטכס : קשר העין, לאחר מכן המעבר לשלב השני: הדיבור, כל פעם בנושא אחר, בן הזוג מתמודד עם מתן תשובה ספונטאנית ומהירה לנושא, תנועת הידיים של התוקף מעבירה מסר של “תזהר ממני!”, “מה הבעיה שלך?”, התנועה אגרסיבית ומציאותית ככל האפשר. אופן ההתקרבות יהיה תואם לשלב התלמיד וסוג ההתקפה שעליו מתאמנים; התוקף הימני / השמאלי / חזה פתוח לרווחה וטיפוס שופע בטחון (ולא זהיר..) / מתאבק שרץ לתקל / תקיפה עם מקל וכו’.
1. שלב ראשון: קשר עין (אולי כבר מלווה בתנועת יד מאיימת).
אם עדיין ניתן והתוקף עוד לא התביית על המטרה ומתחיל לצמצם טווח רצוי לא ללטוש עיניים ולהמנע מקשר עין חוזר (הבריון עשוי לפרש זאת כקריאת תיגר וזה מיד יגרור את הסיטואציה לשלב המילולי).
2. שלב שני: דיבור מאיים וצמצום טווח.
הסכנה נהיית ברורה וממשית, המצב מחייב התחלת היערכות סמוייה לקרב תוך כדי ניסיון למנוע מהמצב להתדרדר לשלב הפיזי ע”י דיבור ברור ולעניין, לדוגמא: “סליחה בסה”כ חשבתי שאתה מישהו שאני מכיר, לא קרה כלום, תעזוב אותי אין לי עניין לריב איתך..” או “בסדר אתה צודק, בוא נשב ונדבר, תקבל מה שמגיע לך רק תרגיע…” . יכולת לדבר תוך כדי איום זה לא דבר מובן מאליו, יש להתאמן על כך רבות ולא להפריד בין זה לכל טכניקת מניעה אחרת. גראנדמאסטר קרנשפכט אומר:
“אם הכלי היחיד שאתן לכם זה פטיש,
אזי כל בעיה תהיה בשבילכם מסמר..”
3. התוקף מתקרב לטווח מסוכן
כאן מוצגות ארבע אפשרויות שכיחות של התקרבות לתקיפה והיערכות נכונה במרחב של המתגונן. חשוב ביותר לשמור תמיד על חציצה בין ידי התוקף לפנים של המתגונן ע”י התאמת תנוחת הידיים. תנוחת הידיים במרבית המקרים תהיה זהה: יד חזקה מאחור
מוכנה לתקיפה מיידית, יד שניה קדימה מוכנה או לאחיזה של היד האיטית הקדמית של התוקף או לקליטת המגע של התוקף אם יצא ראשון.
מפסעה סגורה ! רגל קדמית חופשיה לגמרי ממשקל וזמינה מיידית לתקיפה או הגנה.
התוקף הימני – ידיים גבוהות
התוקף הימני – ידיים נמוכות
התוקף השמאלי
התוקף המקביל
” איזהו מצביא משכיל בהתקפה, שיריבו אינו יודע על מה יגן;ואיזהו משכיל בהגנה, שיריבו אינו יודע מה יתקיף”.
סון טסו “חכמת המלחמה”
4. הסיום :
במידה והתוקף ממשיך בשלו ואינו מתכוון לסגת, כשכל הסימנים מראים שאין דרך אחרת ובעוד עשירית שניה יהיה כבר מאוחר מידי, יש להגיב מהר ולתקוף בכדי לסיים את האירוע במינימום נזק אפשרי.
אתן כאן מספר אפשרויות / דוגמאות למצבים שתוארו קודם לכן:
1. התוקף הימני ידיים גבוהות:
2. התוקף הימני ידיים נמוכות:
3. התוקף השמאלי:
4. התוקף המקביל:
5. ואם הדברים יוצאים משליטה יש להפעיל את נשק החירום: אגרופי השרשרת :
אגרופי השרשרת הינו כלי אפקטיבי ביותר וייחודי לווינג-צון. המהירים ביותר יצליחו לייצר עד 13 אגרופים בשניה ! תלמיד ממוצע יגיע תוך זמן לא רב ל- 6 עד 8 אגרופים בשניה. את אגרופי השרשרת של לוחם ווינג-צון מנוסה אי אפשר לבלום. רצף מהיר כ”כ של תקיפות לא מאפשר ליריב להתאושש ולתכנן את התקפתו בחזרה וזה משאיר את המשתמש בעליונות טקטית בקרב עד הכרעה. (במקביל לעבודת הידיים הרגל שפנויה ממשקל תוקפת ומנטרלת את יכולת הבעיטה או נוחות התנועה של היריב).
אם יש מספיק טווח רצוי כמובן להשתמש ברגל הקדמית (הזמינה מיידית) לבעיטת נוקאוט למפסעה ולהמשיך במידת הצורך באגרופי השרשרת:
3. התמודדות עם שוק האדרנלין:
נושא זה הינו בעייתי ביותר וקשה באימון להגיע למצב הפחד הקיצוני שבו נהיה תוך רגעים במצב אמת המסכן חיים, מול תוקף (שבמקרה הגרוע לא לבדו) מפומפם אדרנלין שלא נראה שאכפת לו איך נראה או האם נחיה לאחר מכן.
עם זאת כשהתירגול הוא לא ידידותי והמשחק של התוקף הוא אגרסיבי, עם כפפות אמנם לבטיחות אבל מאיים ומסוכן אם המתרגל לא יגיב. אופן תירגול זה דורש מיומנות ושליטה טובה ע”מ שלא תהיינה פציעות.
ככל שיהיה בידינו ידע מתאים ונכיר את האירוע או את התרחיש טוב יותר נופתע פחות ונידרך או כבר נגיב בזמן. ככל שנתרגל יותר ונהיה חדים ומהירי תגובה ורגילים שאין שום הכנה מראש נצליח טוב יותר להתעשת ולתת פתרון הולם, ובזמן ! .
ידע ותרגול רב יסייעו לשלוט טוב יותר במצב ולהשאיר את מפלס שוק האדרנלין ברמה שאפשר לתפקד. אף יותר מזה, שוק האדרנלין בא כאן לטובתינו, אם נכיר את מאפייניו ואת התחושה המלווה למצב הפיזי נוכל להלחם טוב יותר, או לרוץ מהר יותר…ולהחלץ בהצלחה.
4. שימוש בשפת גוף, מימיקה, ויכולת ביטוי ככלי עזר להגדרת גבול ברור ומניעת האירוע מלהתדרדר למכות:
כאן מתאמן לוחם הווינג-צון ביכולותיו התאטרליות. המעיים מתהפכות מפחד ואולי כבר רועדות הברכיים, או ששלפוחית השתן הספיקה להתרוקן אבל אין את האפשרות לרוץ מהמקום בכל המהירות, אולי בגלל שנלכדת במקום כלשהו, אולי מי שאיתך לא מהיר מספיק (אמא, סבתא, ילד או תינוק וכו’) ועליך להתמודד חזיתית עם “סרט” האימה המתפתח. ככל שכישורי ה”משחק” ויכולת התקשורת יהיו טובים יותר כך יגבר הסיכוי למנוע מהעימות להתדרדר למקום בו ניוותר ללא ברירה אחרת אלא להתגונן פיזית, או במילים מציאותיות יותר, להתקיף ע”מ למזער את הנזק ולסיים את האירוע מהר ככל האפשר.
הנחמד שמנסה לפייס..
המזהיר שמאיים ומתקדם לקראת..
4. מודעות גבוהה ביותר לטווח. יכולת איסוף מידע אסטרטגי יקר (כמו ימני או שמאלי) תוך כדי התקרבות התוקף אלי.
המצב המנטאלי שבו נמצא לוחם הווינג-צון הוא התקפי (בדומה לחתול אשר נידחק לפינה). עיניו עוקבות במבט הנשר אחר תנועת הרגליים של הבריון המתקרב והמודעות היא לטווח התוקף ממנו. עם כניסתו ל”מעגל המגנטי” – מונח שימושי בווינג-צון הבא לתאר את הטווח בו נהפך התוקף ליעיל, מוכנותו לתקיפה היא מיידית והמטרה כבר סומנה במדויק, כל רמז נוסף להתדרדרות יביא עימו תגובה מיידית, מהירה מאד, מדוייקת והחלטית.
בזמן התקרבותו של הבריון ישנה הזדמנות לאיסוף מידע חשוב כמו לדוגמא: ימני או שמאלי, חמוש או לא, לבד או עם חברים, מפלס שוק האדרנלין שבו הוא נמצא ועוד. מידע זה, יש לציין, לא ישנה הרבה את אופן הערכות אך עם זאת עשוי להביא לשינויים אסטרטגיים או טקטיים קלים. בעיקר אם התוקף לבד או שהם קבוצה. להב מעורב בסיפור או לא.
“מי ינצח – שהוא עצמו מוכן ושוהה וממתין לבוא על האויב כחתף”
“חכמת המלחמה” סון טסו.
5. מיקום והיערכות נכונה במרחב:
הרמת ידיים, סגירת מפשעה, עמידה פרונטאלית. אסור בשום פנים ואופן שהראש / הפנים יהיו חשופים למכה ישירה. המפסעה חייבת להיות מוגנת וסגורה. תנוחת הידיים בעמידת המוצא המוסווית צריכה לשמור את היריב בטווח בטוח מנגיחה או יכולת מגע ישיר עם נקודות הכרעה.
6. תזמון:
התלמיד המתחיל יצטרך לתקוף לפני שיותקף אחרת לא יהיה לו סיכוי לשרוד !
כאן מדובר כמובן על השלב בו העימות עובר בבירור לשלב הפיזי וזהו הרגע האחרון.
“יהיה הלוחם הטוב מהיר בהחלטתו ואיום בהסתערותו.”
סון טסו
למומחה “צ’י-סאו” – תרגולת מגע ייחודית לשיטה, תהיה הפריווילגיה להמתין ולעבוד נכון ובטוח עם מכה שכבר יצאה:
7. היבטים משפטיים:
כשמדובר בקרב הרחוב אין הנושא הוא הנצחון אלא מיזעור הנזק. לעצמך, לאויב ולמקום.
מכיוון שלוחם ווינג-צון מאומן ומיומן בלשלוח את התוקף לעולם החלומות באגרוף נוקאוט מדויק ועוצמתי הוא חייב לוודא שהוא פועל במסגרת החוק ונקט בכל אמצעי המניעה שברשותו לעצור את האירוע לפני שזה מגיע לשלב הפיזי.
אחת המשמעויות שעשויות להיות לא פחות קשות מהקרב עצמו זה הקרב על האמת שיהיה לאחר מכן בבית המשפט. השופטים לצערינו מנותקים לחלוטין מהנעשה ב”רחוב”, ובמרבית המקרים, על אחת כמה וכמה אם ידעו שהמתגונן הוא אומן לחימה, יצפו ממנו להתנהגות בלתי אפשרית ומסוכנת, כמו לדוגמא; למה לא יכולת לפרוק אותו מהמאפרה (שעמד לשבור לך את הראש איתה..)ולעשות עליו בריח במקום להכותו ?. כל אומן לחימה ומי שעוסק בתחום כמו מאבטחים ודורמנים במיוחד יודעים את האמת; שאין אפשרות להמתין ולבלום, שאפשרותם היחידה היא להקדים ולנטרל את התוקף. אך לצערינו בית המשפט בהרבה מהמקרים יחשוב אחרת. מומלץ בכל מקרה לא לנפנף באוויר את עובדת היותך אומן לחימה ומומחה בתחום כי סיכוייך לצאת זכאי אם פגעת בתוקף יפחתו עוד יותר. תספר שאתה יודע רק אם נשאלת במפורש. ולעולם אל תנדב מידע כמו: “לא היית לי שום ברירה אחרת וניסיתי לעשות הכל לפני ששברתי לו את הפרצוף…”.
אחת השאלות המרכזיות תהיה: מי התחיל ? בלטינית “אגרסור” זה ללכת קדימה, כלומר מי שהולך קדימה, בטח ובטח אם תוך כדי איום ושפת גוף מרתיעה הוא זה שהתחיל.
בכדי שזה יהיה ברור גם לסובבים המתבוננים (שהם עדים פוטנציאלים לבית המשפט מאוחר יותר) הערכות לעימות הפיזי וכניסיון מניעה בזמן אמת יכלול את הדברים הבאים:
1. לקיחת צעד או שניים לאחור (הוא הולך קדימה ואני אחורה).
2. הרמת ידיים ריקות ופתוחות בתנועה של “עצור בבקשה, מה אתה רוצה ממני ?”
3. אמירה בקול רם ובברור: “אני לא רוצה צרות ! לא רוצה לריב ! עזוב אותי ! “
ברוב המקרים לסובבים לא יהיה ממש מושג בטח שלא במדויק מה התרחש ואיך כל הענין התחיל ועל מה הוא בכלל, לכן כדאי לנסות לא למשוך את תשומת הלב אלינו ע”י הפגנת יכולות מרהיבות כי כמובן שכולם יסתכלו רק על המתגונן אם הוא יתנהג כמו ברוס לי… וזה בטח לא יהיה לטובתו אח”כ אם מישהו מהמתבוננים ישמע אותו אומר משהו כמו “עוד צעד אחד ואני הורג אותך!”. לרוב נוטים הנוכחים להיות לטובת זה ששוכב בלי לבדוק יותר מידי מה באמת קרה לכן כדאי תוך כדי הערכות לגרום להם להבין שאנחנו הצד המותקף.
“טכניקות” המניעה והבהרת העמדה והחפות המשפטית או המוסרית חייבות להיות מוטמעות טוב באופן ההתנהגות שלנו, אם לא נתרגל את זה בתנאי מעבדה אין סיכוי שנצליח להוציא הברה כשנמצא תחת לחץ ואיום אמיתי.
על אף כל הנאמר לעי”ל חשוב שבמצב אמת השיקול של להשאר בחיים יהיה לפני השיקול של איך נוכיח את זה לשופט.
חשוב ביותר שלא נילחם או ניגרר למעשה פזיז אם ישנה ברירה אחרת. נצא להלחם רק כשהצדק איתנו ומיצינו את כל האפשרויות האחרות.
עצה חשובה של גראנדמאסטר קרנשפכט זה שאם נאלצנו להתגונן ופגענו בתוקף (כי לרוב אין ברירה אחרת – שריפה בבארות נפט מכבים בפיצוץ…) לא לתת עדות מיד לאחר האירוע אלא לעמוד על זכות השתיקה ולספר את אשר קרה בעזרת עורך דין (כדאי כזה שמתמצא בתחום). בכל מקרה רק התגוננו, הוא תקף ונפגע כשניסינו לבלום אותו…
אם נבדוק את הסוגיה המורכבת של זכותינו להגנה עצמית במקורות נמצא לא מעט על הנושא:
בתורה כתוב: (במדבר כ”ה, יז-יח) “צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר.”
על פסוקים אלו קיבלנו במסורת מרבותינו ז”ל במדרש רבה (במדבר רבה, פרשה כ”א פיסקה ד’): “הבא להרגך השכם להרגו”. מכלל זה לומדים שאין לחכות לרגע האחרון, בו נראה שהתוקף עומד להרוג, כדי להתגונן.
התלמוד במסכת סנהדרין עוסק בהרחבה בחוקי ההגנה העצמית (דין רודף – עיין סנהדרין ע”ב) מדיון תלמודי זה עולה זכות ההגנה העצמית וחובתו להגן על חברו. ואף שנאמר בעשרת הדיברות “לא תרצח”, לא נאמר “לא תהרוג” משום שלעתים אין מנוס ליטול נפש אך רק משום מעשיו הרעים של הרודף.
בתי המשפט בארץ לא פוסקים עפ”י דין תורה אך אנו רואים התייחסות דומה לסוגיה כשהמדובר בסכנה ברורה ומוחשית לחייו של המתגונן. אוסיף כאן מספר מילים שכתב עו”ד אברהם פכטר לגבי הזכות להגנה עצמית:
“מדובר בזכות, שהיא מבחינת חשיבותה ועוצמתה לא נופלת מחוקי היסוד, כמו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מדובר בזכות קונסטיטוציונית מושרשת בהיסטוריה המשפטית העולמית, שבמהלך השנים הרבות הפכה לזכות מקודשת.
הזכות להגנה עצמית, היא זכות מושרשת ועמוקה בהיסטוריה המשפטית של כל העמים. במדינות רבות בעולם, עוצמתה ומקומה, בראש זכויות היסוד של האזרח והפרט – הזכאי מעצם טבעו להגנה של השלטון ובמקביל זכאי ורשאי להגן על עצמו, משפחתו, רכושו וביתו.
הפתגם העממי – “ביתו של אדם מבצרו” – לא נולד על רקע פולקלוריסטי בלבד, אלא על סמך מציאות בשטח חיי היום יום. בתקופות הקדומות, כאשר התנועה היתה בעיקרה באמצעות סוסים והארצות היו נשלטות ע”י נסיכים, מושלים ובעלי אחוזות, שלטון החוק היה בידי הפריצים למיניהם. בתקופות אלה, ההגנה על הבית והרכוש היה מהיסודות החשובים והעקרוניים והזכות להגנה עצמית היתה רחבה ופרחה גם מעבר לנדרש.
אבל למרות שינויי העיתים, שינויי החברה והשלטון וביסוס השלטון המרכזי, במדינות מתפתחות ודמוקרטיות, הזכות להגנה עצמית נשארה תקפה ופעילה, אבל שוליה צומצמו, הוגבלו וסמכויותיה הוגדרו במפורש בחוקה ו/או בחוקים של מדינות שאין בהן קונסטיטוציה כתובה ובפסקי דין עקרוניים של בתי המשפט בסוגיה העקרונית הזו.
החוק בארץ מכיר בזכויות של התגוננות, שמירה על חיים, על משפחה ורכוש במסגרת “ההגנה” שהחוק מעניק ומפרט על מגבלותיו.
חוק העונשין התשל”ז-1977, מפרט את ההגנות הבאות:
א. הגנה עצמית (סע’ 34י) – לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין, שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחיים, חירותו, גופו או ברכושו….
ב. הגנת הצורך (סע’ 34יא) – לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חיו חירותו, גופו או רכושו, או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה…
ג. כורח (סע’ 34 יב).
ד. צידוק (סע’ 34יג).
ה. חריגה מן הסביר (סע’ 34ט”ז) – הוראות סעיפים 34י’, 34יא, 34יב, לא יחולו כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה, כלומר: החוק הפלילי של ישראל – נותן הגנה רחבה לפרט, במידה ויעמוד בסכנה של פגיעה מוחשית ומיידית, בחירותו, גופו, רכושו או משפחתו, אך הנושא חייב להיבדק עפ”י עובדות המקרה היבשות – והמידתיות של הפעלת הכוח והשימוש בו.”
מכל הנאמר לעי”ל (ובמיוחד מהשורות שהדגשתי) אנו למדים שאי אפשר למנוע מהמתגונן לנקוט בפעולה מקדימה, מעשה, כמו אגרוף הנפילה לדוגמא שמשתמש בו לוחם הווינג-צון כשברור שחייו בסכנה מיידית, בכדי להפסיק התקפה המסכנת את חייו.
המוטו של הווינג-צון: קרב שנמנע הוא קרב שנוצח!
נעשה הכל, עד לגבול, בכדי למנוע אלימות או עימות פיזי. ומהגבול פנימה נעשה הכל בכדי שיסתיים מהר ובמינימום נזק אם מדובר בסכנה אמיתית ואין כל דרך אחרת.
ברוב רובם של המקרים אם נהיה נוכחים ונתייצב בבטחון מול הבעיה בכוונה מלאה
ואמיתית להמנע מאלימות או עימות פיזי יצלח לנו הדבר.
עם זאת, אותו הרגע בו אנו עלולים למצוא את עצמנו תחת איום אמיתי, קורבנות לאלימות פיזית (או מילולית) וחלילה להתפס חסרי אונים, חסרי כלים מתאימים להתמודדות, מטריד, ומפחיד, עד כדי פגיעה באיכות החיים.
אימון מתאים מביא לרמה חדשה של ביטחון אישי, ממקום חזק ויציב אפשר לעשות שלום, כמעט עם כל אויב ולא לפחד להתעמת עם אלו שלא.
אומן הלחימה לומד להלחם בכדי שלא יצטרך. היה וכן, שיהיה שם בזמן.
“כליל המעלות אינו שתהיה נלחם ומנצח בכל מערכותיך;
כליל המעלות הוא לשבור את התנגדות האויב בלא מלחמה.”
סון טסו.
