יותר ויותר אני שומע על סגנונות שנוצרו לאחרונה, המשתמשים ב”טכניקות” מסורתיות שלנו, אבל מדגישות בגאווה שהן אינן מפנות דרך והן מוותרות לחלוטין על צ’י-סאו. מה הן מחמיצות?
מהו הערך האמיתי של אימון הצ’י-סאו?
- הוא מהווה את האמצעי (דרך האמצע) בין התבנית (האידיאל) לקרב האמיתי.
- הוא מאפשר לנו להילחם בחשיכה, דבר חשוב במיוחד, כיוון שרבות מן ההתקפות קורות במקומות חשוכים.
- במורכבות המאולצת של תוך הקרב,הוא ייתן לנו סיכוי אמיתי, לכך שלא נסבול מפגיעות חמורות- אפילו נגד מספר תוקפים.
מוטו: “אם אתה יכול להיצמד לידיים של התוקף- לא תנוצח”.
- הוא מוביל אותנו להידבקות והיצמדות ליריב, דבר הדורש קירבה גדולה יותר אליו. מישהו שתוקף נורמלי לא מורגל אליו .אנו מתפרצים לתוך “אזור- הנוחות” של התוקף, בו הוא מרגיש בטוח ומציגים לו איום קבוע.
- כאימון אידיאלי לחיישני ההתמצאות (פרופריוספטורים), צ’י-סאו מלמד אותנו להזיז את חלק הגוף המותקף הרחק מהישג ידו של היריב, כדי שלא יהווה מטרה.
- הוא מקשר בין שתי אונות המוח, הימנית והשמאלית.
- יתרון המשנה הפסיכולוגי-פילוסופי החשוב ביותר של האימון בצ’י- סאו הוא בכך, שזה מחייב אותנו להישאר בהווה, להתמודד עם מה שבאמת קורה ולהתאים את עצמנו, להתמזג עם זה.
- מגע העור עם אדם אחר בצ’י- סאו מספק תחושת אופוריה ממכרת, זרימה והרמוניה.
- במהלך צ’י- סאו, אנו כה שקועים בהסתגלות, שאנו שוכחים את עצמנו ויכולים לחוש שימחה.
- זה מתגבר על ההפרדה מהאדם השני ומאפשר לנו להתחבר אליו.
- אימון בצ’י- סאו הוא אימון הכרחי להסתגלות, הרמוניה ואחדות עם היריב!
כל אדם המעדיף לוותר על צ’י- סאו ימנע מעצמו את היתרונות הייחודיים הללו.
שלכם,
סיפו / סיגונג
קית’ ר.קרנשפכט
תודה לנועם לידר על התרגום לעברית
