הורים ממליצים

ורה קופיאן, אמא של עודד

הגענו אל אסף בשנת 2004, כאשר עודד היה בן 4. גרנו אז בקיבוץ יחיעם, וכיום אנו גרים בכפר ורדים.

אני מאמינה שאמנות לחימה – זה בכלל לא חוג, זו מיומנות שחיוני לרכוש. עם כל החלום שלנו שפעם לא תהיה אלימות, עם כל חזון אחרית הימים – "וכיתתו חרבותם לאיתים, וחניתותיהם למזמרות" – אני יודעת ללמוד מההסטוריה, ומבינה שתמיד יהיה מישהו, שישאיר את חרבו וחניתו כמות שהם. איני רוצה שילדינו יכירו את הלחימה בפעם הראשונה בצורת אגרוף, במקרה הטוב, הבא אל פניהם באיזה פאב. לדעתי, כהורים, תפקידנו לספק להם את כל הכלים לחיות את חייהם בחברה באופן הטוב ביותר שניתן, וזה לא מסתיים בקריאה, כתיבה, חשבון ואנגלית. גם המיומנות להגן על עצמך ועל אהוביך, ובוודאי למנוע קרב, אלה כלים שעלינו לספק להם.

בנוסף, יש משהו בידיעה הפנימית שאתה יכול, שמעניק לכל היציבה, ההליכה, בנשיאה של עצמך איזה בטחון שאי אפשר ממש לשים עליו את האצבע, אבל הוא נוכח ומורגש. בריונים, לרוב,  אינם תוקפים את מי שבטוח בעצמו ואינו פוחד מהם. זו אחת התוצאות של לימוד אמנות לחימה.

אצלי בבית השאלה האם ללמוד או לא ללמוד אמנו לחימה כלשהי פשוט אינה עומדת. למרות המרחק, לקחתי את עודד פעמיים בשבוע לכליל, ומאוחר יותר – לנהריה.

בנוסף, עודד התברך במה שאופנתי לקרוא לו היום "ליקויי למידה", היה על גבול ההיפראקטיבי, והיה לי חשוב למצוא פעילות שתשלב בין אמנות לחימה "רכה" לתראפיה, פיתוח היכות שלו לאסוף את עצמו ולהתרכז.

חשוב היה לי שנבחר בחוג כזה שהילד שלי יהנה ממנו, ושהמדריך שלו יתחבר לילד וידע כיצד להפעיל אותו, לפרש נכונה את התנהגותו וידע מתי כן ומתי לא להתעקש מולו.

בווינג-צון עם אסף אגמי מצאנו את כל החבילה.

אסף הוא מדריך בחסד עליון, בעל גישה נדירה לילדים. הפעילויות איתו תמיד היו מעניינות ומאתגרות, ובמקרה שלנו הוא השקיע לא מעט מאמץ כדי למצוא בדיוק את הדרך הנכונה אל ליבו של הילד – ולא ויתר עד שמצא אותה.

עודד למד אצל אסף במשך 10 שנים. השנה עשה הפסקה, עקב עומס של דברים אחרים, אך מתכנן לחזור בשנה הבאה ולהמשיך, כנער, תלמיד כיתה י'.

אני מרגישה שזכינו בכך שהיתה ויש לנו האפשרות ללמוד אצל אסף אגמי בווינג-צון ישראל. ממליצה בחום לכל ההורים שחושבים לאן לרשום את הילד לקחת התחייבות ולבחור בווינג-צון ישראל, אצל אסף.